פסק-דין בתיק עמ"ה 531/07

1.      בפניי ערעור על צו שומה לשנות המס 1999-2000 שהוצא למערער ע"י המשיב מכח סעיף 56(5) לחוק מס הכנסה מס' 25 לשנת 1964 (החוק הירדני החל באזור יהודה ושומרון; להלן - "חוק מס הכנסה הירדני"). בהודעת הערעור העלה המערער מספר טענות שבעטיין - כך הוא סבור - יש להורות על ביטול השומה.   

2.     המשיב הגיש בקשה לדחיה על הסף של הערעור מטעמים של העדר סמכות עניינית ומעשה בית דין. החלטה זו מתמקדת בטענות שהועלו בגדר הבקשה למחיקה על הסף, שהוצגו בבהירות רבה ע"י ב"כ המשיב.

3.     העובדות השייכות לעניין אינן נתונות במחלוקת בין הצדדים. המשיב, קבלן בניין במקצועו, ביצע מספר עבודות בנייה ביישובים הישראלים ביהודה ושומרון (להלן - "האזור"), כקבלן משנה, כאשר הקבלן הראשי של אותן העבודות היתה חברה ישראלית בשם הייסם כרוף בע"מ. כאמור, בגין עבודות אלה, הוציא המבקש למשיב שומה שנימוקיה התבססו על הטעם שהתוצאות העסקיות המדווחות של המשיב היו - לטענת המבקש - בלתי סבירות ביחס למקובל בענף הבנייה, וכן על העובדה שהמשיב נדרש להמציא מסמכים שונים למבקש ולא עשה כן.

4.     בחודש פברואר 2000, נחתם בין המבקש לבין המשיב הסכם פשרה ביחס לשומות לשנות המס 1998-1994. ביום 7.9.06, הגיש המשיב תובענה לבית משפט זה (ת.א. 8396/06) בבקשה לבטל את ההסכם האמור. במסגרת התובענה, תקף המשיב גם את השומה שהוצאה לו לשנת 1999, וזאת עוד בטרם נדונה ההשגה שהגיש למבקש על שומה זו.

5.     ביום 1.5.07, ניתן בתובענה האמורה פסק דין בהסכמת הצדדים, ובו נקבע כי תוך שלשה חודשים תינתן החלטה בהשגה שהגיש התובע ביחס לשומת המס לשנת 1999. כן נקבע, כי התובע יהיה רשאי להגיש ערר על ההחלטה בהשגה לוועדת העררים, וזאת בהתאם לחוק מס הכנסה הירדני (נספח א לבקשה). המשיב לא הגיש ערר לוועדת העררים, ובמקום זה בחר להגיש ערעור לבית משפט זה (עמ"ה 531/07).

טענות הצדדים

6.     ביום 31.10.07, הגיש המבקש את הבקשה שבפניי לדחייה על הסף של ערעורו של המשיב, שנשענה, כאמור, על שני נימוקים: העדר סמכות עניינית וקיומו של מעשה בית דין.

7.     העדר סמכות עניינית: לטענת המבקש, על פי הדין החל באזור, הכולל, בין היתר, צווים שהוציא מפקד כוחות צה"ל באזור, משמש המבקש כזרועו הארוכה של המינהל האזרחי לצורך ביצוע חוקי המס החלים באזור. ממשיך המבקש וטוען, כי צו שהוציא מפקד צה"ל באזור, שינה את הוראות חוק מס הכנסה הירדני שהעניק סמכות לבית משפט לערעורים לדון בערעור על שומות מס הכנסה, וקבע כי הערכאה המוסמכת לדון בערעורים על שומות מס הכנסה שמוציא המבקש תהיה וועדת העררים שהוקמה על פי צו אחר של המפקד הצבאי (פירוט לעניין צווים אלו יובאו להלן). המבקש טוען, כי אף לאחר שחתמה מדינת ישראל על הסכמים עם הרשות הפלסטינית (להלן - "ההסכמים"), נותרו ענייני המס בתחום הישובים הישראלים באזור תחת סמכותו ושליטתו של המינהל האזרחי, ושל המבקש כזרועו הארוכה. למעשה, טוען המבקש, ביחס לתחום של מס הכנסה, ההסכמים האמורים לא יצרו כל שינוי במסגרת הנורמטיבית, ועל כן, הדרך היחידה שעמדה בפני המשיב לתקוף את השומה שהוציא לו המבקש, על פי הדין החל באזור, היתה להגיש ערר לוועדת העררים האמורה. לפיכך, טוען המבקש, מחוסר בית משפט זה כל סמכות עניינית לדון בערעור.

8.     המשיב, מצידו, לא חלק על הניתוח של המסגרת הנורמטיבית שהציג המבקש, אך טען כי מסגרת זו היתה נכונה בעבר. לטענתו, חתימת ההסכמים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית, שינתה את המצב הנורמטיבי באזור, בכך שהסכמים אלה נטלו את הסמכות לגביית מס הכנסה מהמינהל האזרחי, כולל בתחום היישובים הישראלים באזור, והעבירו אותה לרשות הפלסטינית. שינוי זה הפך את המינהל האזרחי ואת המבקש כזרועו הארוכה, כמו גם את וועדת העררים (אליה טוען המבקש כי המשיב היה צריך לערור), למחוסרי כל סמכות בתחום המס.

9.     לתמיכה בטענתו זו, צירף המשיב תצהיר של נציג מטעם אגף המכס והמע"מ, מר שמעון אלון, שהצהיר, במסגרת תיק אחר (ע"ש 2045/03) כי כל הסמכויות והאחריות בענייני מע"מ הועברו מהמינהל האזרחי לרשות הפלסטינית.

10.    את סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בערעור, ניתן להשתית - כך טוען המשיב - על שני נימוקים: הנימוק הראשון, הוא מקום מושבו של המבקש. המשיב טוען כי מקום מושבו של המבקש הוא בירושלים והוא כפוף לרשות המיסים בישראל, ולפיכך החלטותיו ניתנות לתקיפה בבית משפט זה. לחיזוק טענה זו, צירף המשיב מכתב של גב' לאה חמד מרשות המיסים בישראל, ממנו ניתן להסיק, לטענתו, כי המבקש כפוף לרשות המיסים. הנימוק השני, הוא סמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי. לטענת המשיב, בית משפט זה הינו הפורום הנאות לדון בערעור, וזאת מכוח סמכותו השיורית לדון בעניין שאינו בסמכותו הייחודית של בית דין אחר.

11.    המבקש, בתגובתו, חזר וטען כי ההסכמים לא שינו את המצב הנורמטיבי, ופרס בהרחבה את נימוקיו לכך. באשר לתצהירו של מר אלון, טען המבקש כי תצהירו עוסק בתחום המיסוי העקיף, קרי: בענייני מע"מ, תחום בו אכן חלו שינויים עקב ההסכמים, ואין לו כל שייכות לבקשה דנן שמוקדה הוא הסמכות לגביית מיסוי ישיר, קרי: מס הכנסה, תחום שבו ההסכמים לא שינו דבר.

12.    ביחס לנימוקים עליהם ניסה המשיב להשתית את סמכות בית משפט זה לדון בערעור, טען המבקש כי הללו אינם יכולים לעמוד. ביחס לנימוק הראשון, טען המבקש כי המבקש אינו כפוף לרשות המיסים בישראל ואינו פועל מטעמה, אלא הוא פועל כזרועו הארוכה של המינהל האזרחי לשם ביצוע חוקי המס החלים באזור. מכתבה של גב' חמד, כך טוען המבקש, לא זו בלבד שאינו תומך בטענת המשיב, אלא אף יש בו כדי לחזק את טענתו. במכתב זה דובר על אדם שאינו תושב ישראל שהפיק הכנסה מחוץ לישראל והפקיד כספים בפוליסת ביטוח בחברה ישראלית. לנוכח העובדה שאותו אדם לא היה חייב במס בישראל קבעה גב' חמד כי אין לנכות לו מס במקור. בכך, טוען המבקש, יש כדי לחזק את טענתו כי גם במקרה דנן, המשיב, שלא הפיק הכנסה בישראל אלא באזור, ימוסה על פי הדין החל באזור ועל ידי הרשויות המוסמכות לכך באזור, קרי: המבקש, ולא על ידי רשות המיסים.

13.    ביחס לנימוק השני שהציג המשיב, טען המבקש כי על פי הדין החל באזור (מכוח צו שהוציא מפקד צה"ל באזור), הערכאה המוסמכת לדון בערעור על שומת מס הכנסה היא וועדת העררים בלבד, ובשל כך אין לבית משפט זה סמכות שיורית לדון בערעור. לטענת המבקש, ההלכה הפסוקה קובעת כי במקום שהחוק קובע הליכים מיוחדים להגשת עררים והשגות בחוקי המס, חובה על הנישום לפעול בדרכים הקבועות בחוק, ואין הוא רשאי לעקוף דרכים אלה על ידי פנייה לבית משפט.

14.    קיומו של מעשה בית דין: לטענת המבקש, על פי פסק הדין שניתן - בהסכמה - במסגרת התובענה שהגיש המשיב נגד המבקש הנ"ל (ת.א. 8396/06), היה על המשיב, לאחר קבלת החלטה בהשגה, להגיש ערר לוועדת העררים (במידה ויחפוץ בכך). לכן, מעבר לעובדה שבעצם הגשת הערעור יש משום הפרה של ההסכמות שהושגו בין הצדדים וקיבלו תוקף של פסק דין, על בית המשפט לדחות את הערעור על הסף מכוחו של פסק הדין האמור, ככל שהדבר נוגע לשומת המס לשנת 1999. 

15.    מנגד, המשיב טוען כי מעיון בהסכמה אליה הגיעו הצדדים עולה כי ניתנה הרשות למשיב להגיש ערר לוועדת העררים על החלטת המבקש בהשגה. משיחה טלפונית שערך ב"כ הנוכחי של המשיב עם ב"כ הקודם של המשיב, עו"ד ג' שוכרי, עלה כי עו"ד שוכרי ניסה כמה פעמים לפנות לועדת הערר, אולם "לא נמצאה אותה ועדת ערר", כלשונו. על כן, ומשבפועל לא היתה החלטה כלשהי מטעם אותה ועדת ערר, יש לדחות את הטענה אודות קיומו של מעשה בית דין.

16.    המבקש בתגובתו, טען כי אין כל שחר לטענות המשיב כי ועדת הערר אינה קיימת. המבקש צירף, לדוגמא, החלטה שניתנה על ידי וועדת העררים בחודש אוקטובר 2003, קרי: שנים רבות לאחר שנחתמו ההסכמים, ואף צירף את מספרי הטלפון והפקס של הוועדה. עוד טען המבקש כי לא ניתנה החלטה על ידי וועדת העררים בעניינו של המשיב בשל העובדה הפשוטה שהמשיב כלל לא טרח להגיש ערר לוועדה, כפי שנקבע בפסק הדין שניתן בהסכמה במסגרת התובענה הקודמת (ת.א. 8396/06).

17.    בטרם אעבור להכריע בטענות הצדדים, אציג, בקצרה, את המסגרת הנורמטיבית באשר לשאלת הסמכות לגביית מס הכנסה באזור בטרם נחתמו ההסכמים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית, ולאחר מכן ניתן יהיה לעבור ולהכריע בשאלה האם השפיעו ההסכמים על אותה מסגרת נורמטיבית, אם לאו.

הסמכות לגבות מס באזור - המסגרת הנורמטיבית

18.    עם כינונו של הממשל הצבאי באזור יהודה ושומרון, הוציא מפקד כוחות צה"ל באזור מנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (אזור הגדה המערבית) (מס' 2), תשכ"ז-1967 (להלן - "המנשר"). בסעיף 2 למנשר, נקבע כי המשפט שהיה קיים באזור ביום 7.6.67, יעמוד בתוקפו עד כמה שאין בו משום סתירה לאותו מנשר או לכל מנשר או לכל צו שינתנו על ידו. עוד נקבע במנשר (סעיף 3(א)) כי כל סמכות של שלטון, חקיקה, מינוי ומנהל לגבי האזור ותושביו תעבור לידי המפקד הצבאי באזור (נספח ב לבקשה).

19.    המפקד הצבאי לא הסתפק בהוראה הכללית במנשר בדבר שמירת המשפט הקיים באזור, והוציא, ביום 22.6.67, צו בדבר מס הכנסה ומס רכוש (אזור הגדה המערבית) (מס' 28), תשכ"ז-1967 (להלן - "צו בדבר מס הכנסה ומס רכוש"; נספח ב לבקשה), אשר בו קבע (סעיף 2 לצו), כי חוקי המיסים שהיו קיימים באזור ביום 7.6.67, יעמדו בתוקפם כל עוד לא שונו על ידי הממונה שהוסמך על ידי המפקד הצבאי.